שפת הציפורים

אני טאווה, נולדתי ואני חיה בקיבוץ משמר העמק. 

כמי שגדלה בקיבוץ בשנות השמונים זכיתי לחוות את שני צידי המטבע של החיבור/ניתוק מהטבע (כשאני אומרת טבע אני מתכוונת גם לעצמי…). 

הילדות שלי רצופה בחוויות חיבור כמו הליכה יחפה, זמן משחק חופשי ביער, בישול על מדורה, מנוחת צהריים (של כולם!), אכילת צמחי בר ועוד ועוד, כל אלו היו חלק משגרת היום ולא אירועים נדירים. ומצד שני ניתוק כמעט כואב פיזית כמו להתעורר משנת הלילה לצלילי פקודת "בוקר טוב!" של המטפלת, בדרישה לשבת בכיתה מול לוח וללמוד כ"כ הרבה שעות ביום ואז לחזור הביתה ולשבת לעשות תרגולי בית וגם כאן יש לי דוגמאות אין ספור.

היום בדיעבד אני יכולה להגיד שהשילוב הזה זרע בי ידיעה של חיבור עמוק לצד כמיהה לנוכחותו בכל הרבדים.

בשנות ה 30 המוקדמות שלי פניתי ללימודי חינוך וסביבה דרך מיומנויות הישרדות בשיטת 8 המגינים ב Wilderness Awareness School שבמדינת וושינגטון בארה"ב.

בהתחלה הופתעתי מאוד - הקצב הואט, המעברים - כמו מעבר משינה לערות, מנוחת צהריים או מפעילות אחת לאחרת, קיבלו מסגרת ומקום של כבוד, שרנו, צחקנו, שוטטנו ומתוך כל זה למדנו המון.

עברתי בשנה הזו תהליך חיים מואץ - הגעתי כתינוקת שאינה מכירה דבר בסביבתה: הצמחים, החיות, מזג האויר ומיומנויות ההתמצאות בשטח היו שונות לגמרי מכל מה שהכרתי, ובסוף השנה יצאתי (יחד עם כל הכיתה שלי) למסע התבגרות: שבוע הישרדות בשטח, ללא ציוד מלבד הבגדים שעל גופי והידע שרכשתי במהלך השנה.

למרות שהסביבה הייתה זרה -  גם הסביבה הביולוגית, גם השפה והניואנסים האנושיים תרבותיים, הייתה לי תחושה עמוקה של חזרה הביתה, כ"כ עמוקה שלא פעם עלה בי עצב עמוק כשפתאום הרגשתי שאני מקבלת דברים שאפילו לא ידעתי שחסרים לי….

במהלך הלימודים, לאט לאט, נחשפה התבנית לפיה השיטה עובדת תבנית שמילאה אותי בפליאה, ממש כמו קורי עכביש: מורכבת אבל פשוטה, חזקה ועדינה מאין כמוה, יופי מפעים הנגלה רק למי שמחפש אותו.

נלכדתי בשמחה רבה בקורי העכביש, והמשכתי לעוד שנתיים של העמקה בלמידת התבנית המופלאה הזו פשוט על ידי זה שהפכתי לחלק מצוות בית הספר.

היום אני מלמדת את הקורס השנתי שמונת המגינים ומעבירה קורסים והדרכות לא.נשי חינוך והדרכה במיומנויות הדרכה וחינוך חוץ.