שפת הציפורים

ילדת 1987, אמא לשניים, מתגוררת בשכונת שפירא בתל אביב. בוגרת שנה א' ושנה ב' של שפת הציפורים.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ אפיק בדרום רמת הגולן. הילדות באזור המיוחד והמבודד הזה הפגישה אותי עם בעלי חיים רבים, הציפורים היו האהובות עלי. כשגדלתי עוד היו הנשרים מבקרים בשמי הקיבוץ באופן תדיר והם הילכו עלי קסמים. הציפורים הענקיות שחוצות את הואדי בדממה מוחלטת, וגורמות לכל כלבי הקיבוץ לנבוח ולסמן לי כי כדאי לצאת החוצה, הנשרים בשמיים.
אחרי שסיימתי תיכון נפגשתי עם צפר בשם אריה אוהד בדרום רמת הגולן, הוא לקח אותי תחת חסותו, צייד אותי במגדיר ומשקפת וקרא לי להצטרף אליו לסקרים של ציפורי שיר באזור גמלא. התמכרתי. עיינתי במגדיר ללא הפסקה והתחלתי להכיר בצורה קפדנית את המגוון המדהים של ציפורי השיר היציבות והחולפות בצפון הארץ.
כשעברתי לתל אביב פניתי למסלול שונה, לימודי חינוך וספרות. הפכתי למורה ומחנכת (עד היום) אך אהבת הציפורים לא נטשה אותי, ואני לא עזבתי אותה.
חשבתי כי בתל אביב לא אוכל למצוא את השפע והמגוון שפגשתי בצפון. טעיתי. את הטעות הנהדרת הזאת גילתי בעזרת שפת הציפורים. בימי הקורונה התחלתי ללמוד מרחוק, וגיליתי את סוד פינת הישיבה.
כמה התרגשתי לגלות כי מאחורי הבית שלי, בין איילון לקיבוץ גלויות, מבקרות ציפורים שלא העלתי בדמיוני הפרוע ביותר. אני זוכרת את ההתרגשות וההתפעמות שחוויתי כשפגשתי לפתע חכלילית עצים מאחורי הבית. מרעידה זנב ומבהיקה חזה. שפת הציפורים גילתה לי עולם פראי, מסתורי, צבעוני ומסחרר שקיים על גבול הכביש הסואן ביותר בארץ. למדתי לשבת ולהקשיב להן, להתחבר לעולמן ודרכן גם להתחבר אל העולם האנושי בצורה ערה יותר..
הלמידה מפינת הישיבה לא מפסיקה, והיום אני אפילו מתקשה לעזוב את תל אביב ולצאת לסוף שבוע לבקר את ההורים ברמת הגולן, כי מי יודע מה יתרחש בינתיים בעולם של מורותי הציפורים בפינת הישיבה שלי בתל אביב. אני מודה על האפשרות לחלוק את המתנה הנהדרת, המרגשת ומלאת התקווה הזאת. שפת הציפורים.

תוך כדי שאני כותב מילים אלו אני חווה התרגשות והכרת תודה עצומה.
אני יליד 82, אב לשלושה. מתגורר במצפה מתת.
בוגר 8shields institute מדריך בשומרי הגן, מתכנן פרמקלצ'ר.
במשך שלושת העשורים הראשונים של חיי אני זוכר את עצמי מתהלך אם תחושה של בידוד. כל מה שקורה סביבי נראה כחסר משמעות או לא נראה כלל.
בתור ילד שגדל בעיר ועבר לכפר ההרגשה הזו רק הלכה והתעצמה. משהו תמיד היה חסר. לא ידעתי מה הצמחים שמקיפים אותי, לא ידעתי מי החיות הסובבות אותי, לא ידעתי בדיוק מה הדרך הנכונה לפנות לקהל בני האדם העומד סביבי.
כאשר נולדה בתי הבכורה החלטתי שלא עוד. אני חייב לפתח בי כלים לראות את העולם ולהכיר אותו טוב יותר, להצליח לראות יותר, להכיר לעומק. היום אני יודע שזאת היית כמיהה אנושית ובסיסית לחיבור.
הרגשתי צורך בלתי נשלט לפתח בי את היכולת להעביר לילדיי ידע בסיסי על מה שסובב אותנו.
הרגשתי צורך להעניק להם חיים של חיבור.
זה הרגיש כמו הכרח. עשיתי ניסיונות רבים כדי ללמוד ולהבין את העולם שסביבי. כך הגעתי, לפני כ16 שנה ללימודי הפרמקלצ'ר ואז לשומרי הגן.
כעבור מספר שנים של הדרכה בארגון מעורר ההשראה הזה הגעתי שוב לאותה הנקודה. משהו חסר. הידיעה וההבנה שלי פגשה קיר חדש וגבוה שדרכו לא הצלחתי לראות. למזלי הרב הכרתי (בזכות אורי ערד וטאווה גורן חיטין) את 8 shields institute ואת "שפת הציפורים".
העיניים נפתחו לרווחה, הבנה של המערכות הפעולות סביבי החלה לחלחל והקיר נעלם, התמוסס.
היום אני מעביר קורסים בשפת הציפורים, עוסק בליווי מורים וצוותים חינוכים במסגרות חינוך יער, שותף להסבת אקדמאים למחנכי יער ותמיד מקפיד להישאר תלמיד. כי מורה טוב הוא קודם כל תלמיד!
הציפורים הן אלו שעזרו לי לפורר את הקיר ולפתוח בפני את השער אל עולם שלם והדגם של שמונת המגינים עזר לעשות בכל זה סדר. כך נפתח לו עולם של הקשבה לכל. תודה רבה לכל הנסיבות המורים והחברים שהובילוני עד כאן.
תודה רבה לציפורים.